זה לא הבלוג הראשון שלי. וגם לא השני. למעשה זה הבלוג הרביעי.
אבולוציית הבלוגים שלי הייתה מקבילה, במובן מסוים, לאבולוציית אתרי הבלוגים הפופולריים בעשור האחרון: שני הראשונים שלי פעלו תחת חסות ישראבלוג (אי שם ב2004 ו2007). השלישי נפתח לאחר שנים בקפה דה-מארקר (חדש חדש ב2009). האחרון כאן בבלוגר.
הנושאים שבהם כתבתי לא היו מגוונים במיוחד, וגם לא יצרו יותר מדי עניין. היו לזה סיבות רבות, כמובן (כמובן שזה לא שהבלוגים לא היו מוצלחים): אני לא השקעתי מספיק מאמץ, לא פירסמתי, לא כתבתי מספיק זמן, וכיוצא בזה.
והחוויות?
מישראבלוג זכורות לי בעיקר שעות של שיטוטים באתרים ורדרדים מלאי תמונות ואפקטים קופצניים, ושעות רבות נוספות של השקעה רבת-תשואה בעיצוב הבלוג הפרטי שלי (בכל זאת, הייתי בת 17!). אני מודה שהייתי מאוד גאה בו, כל עוד היה קיים.
מקפה דה-מארקר זכורות לי הודעות פרטיות רבות-מספור מצד גברים, רק גברים, שנעים בין הגילאים 40-50. באופן לא מפתיע, ההודעות האלה לא הביעו הערכה יוצאת מגדר הרגיל לכישרון ההבעה שלי בכתב. גם שם היו דקות ארוכות של התלבטויות (מה הסרט האהוב עליי? ואיזה סוג אוכל?).
אף אחד מהם לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים (וגם זה בנדיבות יתרה). אם להודות על האמת, נדמה לי שהיו לי קופסאות טייק-אווי שהחזיקו מעמד יותר זמן מחלק מיוזמות הרשת שלי. ולמה זה ככה? למה הם ננטשים כל כך מהר?
בכל מקרה, כל אחד רוצה להיות בלוגר. כולם חושבים שיש להם מה לומר, ושהם יותר חכמים ושנונים ומבריקים ומרתקים מכל מי שמסביב.
אז הנה, גם אני.
אבולוציית הבלוגים שלי הייתה מקבילה, במובן מסוים, לאבולוציית אתרי הבלוגים הפופולריים בעשור האחרון: שני הראשונים שלי פעלו תחת חסות ישראבלוג (אי שם ב2004 ו2007). השלישי נפתח לאחר שנים בקפה דה-מארקר (חדש חדש ב2009). האחרון כאן בבלוגר.
הנושאים שבהם כתבתי לא היו מגוונים במיוחד, וגם לא יצרו יותר מדי עניין. היו לזה סיבות רבות, כמובן (כמובן שזה לא שהבלוגים לא היו מוצלחים): אני לא השקעתי מספיק מאמץ, לא פירסמתי, לא כתבתי מספיק זמן, וכיוצא בזה.
והחוויות?
מישראבלוג זכורות לי בעיקר שעות של שיטוטים באתרים ורדרדים מלאי תמונות ואפקטים קופצניים, ושעות רבות נוספות של השקעה רבת-תשואה בעיצוב הבלוג הפרטי שלי (בכל זאת, הייתי בת 17!). אני מודה שהייתי מאוד גאה בו, כל עוד היה קיים.
מקפה דה-מארקר זכורות לי הודעות פרטיות רבות-מספור מצד גברים, רק גברים, שנעים בין הגילאים 40-50. באופן לא מפתיע, ההודעות האלה לא הביעו הערכה יוצאת מגדר הרגיל לכישרון ההבעה שלי בכתב. גם שם היו דקות ארוכות של התלבטויות (מה הסרט האהוב עליי? ואיזה סוג אוכל?).
אף אחד מהם לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים (וגם זה בנדיבות יתרה). אם להודות על האמת, נדמה לי שהיו לי קופסאות טייק-אווי שהחזיקו מעמד יותר זמן מחלק מיוזמות הרשת שלי. ולמה זה ככה? למה הם ננטשים כל כך מהר?
בכל מקרה, כל אחד רוצה להיות בלוגר. כולם חושבים שיש להם מה לומר, ושהם יותר חכמים ושנונים ומבריקים ומרתקים מכל מי שמסביב.
אז הנה, גם אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה