ברק אובמה, "חלומות מאבי" - מחשבות

בתחילת 2009, ישר לאחר שהושבע ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, התמלא הפרונט של חנויות הספרים בארץ (ובטח גם בעולם) במגוון הספרים שכתב. מתוכם בלטה האוטוביוגרפיה הזו, "Dreams from My Father", שהוצאה באותה שנה מחדש (ותורגמה לעברית ב2008, עם ההיסטריה. את התרגום לא קראתי). לא אגיד שברגע שראיתי את הספר התעוררה בי תשוקה עזה לקרוא דווקא אותו. יותר נכון יהיה לכתוב שכמות העותקים לא איפשרה לו להיעלם מעיני, ובעצם האמת היא שהייתי בחנות בשדה התעופה וחיפשתי ספר לקרוא במטוס. אבל בכל זאת קראתי.

לא מעט תיאוריות קונספירציה חביבות הועלו לאחרונה בתקשורת,בהקשר של הנשיא האפרו-אמריקאי. אלה הועלו לסדר היום בעיקר בהנהגתם של רפובליקנים פופולרים יותר או פחות כמו דונלד טראמפ, שדרנים ובלוגרים כאלה ואחרים שקרנם ירדה. במיוחד נהניתי לקרוא על תעודת הלידה המזוייפת, ולהתעמק באינספור הניתוחים הדקדקניים שנעשו לכל פיסת נייר ודיו של התעודה, כדי להוכיח שהנשיא לא באמת נולד בארה"ב, ועל כן אסור עליו לכהן (ע"פ החוקה האמריקאית). התענוג הגדול של אותו שבוע הייתה הטענה המקסימה ביופייה, שהתעקשה שההודעה על חיסולו של אוסמה בן לאדן הייתה פיקציה, ותיפקדה למעשה לא כחיסולו של האפגני המזוקן אלא של החיטוטים בציציותיו של הנשיא. העילה להאשמה הקשה – התזמון המופלא בין שני המאורעות.

מה עושה הקורא התמים והמתעניין? מחפש באינטרנט, רואה סרטונים ביוטיוב, מסתכל על תעודות לידה ומקשיב בהנהונים לג'ון סטיוארט. בעצם הוא משנה את דעתו אחרי כל צעד ושעל, ויוצא מבולבל יותר ככל שהוא מרבה לקרוא ולחשוב. כיוון שהכל כה מסובך, ולבסוף כה חסר חשיבות, יפטור את עצמו כל אחד באמירה – למי אכפת בכלל? הפוליטיקאים האלה כולם שקרנים.

אבל האמנם? נדמה לי, כי האמריקאים אינם צינים כמו הישראלים. יש בהם תמימות מקסימה, לא?

גם אם לא מסכימים עם דעתי זו, די ברור שהאתוס האובמה-אי(אובמי?) בתקופה של לפני-ואחרי בחירות 2008 היה אמין לחלוטין בעיני אמריקאים רבים. הם התמלאו בתקווה אמיתית, התרגשו עד דמעות מנאומיו ורצו בהתלהבות לקלפיות. ועל שום מה ולמה?

תשובה לשאלה זו אין לי, כמובן. גם לא לשאלה איפה באמת נולד ברק אובמה, או מי רצח את אוסמה בן לאדן, או את ג'יי אף קיי. על מה שכן אפשר לדבר זה על האוטוביוגרפיה המיוחדת הזו, ששונה מכל מה שחושבים על ביוגרפיות של פוליטיקאים.

כריכת הספר באנגלית

הספר נכתב ב1995, מה שדי מפריך רעיונות לגבי היותה ביוגרפיה מטעם שנכתבה ע"י סופר צללים – 1995 הייתה הרבה לפני שאובמה דמיין שיהיה אי פעם נשיא המדינה (או לפחות לפני שהעז להביע שאיפה כזאת בפומבי). מה גורם לאיש צעיר בן 33 לכתוב אוטוביוגרפיה? אובמה נבחר לשחור הראשון שכיהן כראש המערכת של עיתון בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, זה כנראה עשה רעש קטן והוא קיבל כמה הצעות לכתיבת ספר.

כמה הקדמות טרחניות מספרות קצת על הליך כתיבת הספר (דברים בסגנון: כשהתחלתי לכתוב את הספר, חשבתי לכתוב על דברים לגמרי אחרים.. וכו') שנשמעות טיפה חובבניות, אבל אני מניחה שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה.

הספר מחולק לשלושה חלקים – הראשון מספר על הילדות שלו בהוואי ועל המשפחה הלבנה שאצלה גדל, השני על תקופתו כcommunity organizer (לא יודעת מה התרגום העברי. מארגן קהילות?) בשכונות מצוקה בשיקגו, והשלישי של מסע שורשים שהוא עורך בקנייה בבגרותו.

החלק הראשון של הספר נפלא – הוא כותב על הילדות שלו דרך סיפורים על הסבא וסבתא שאצלם גדל, הילדות בהוואי ובאינדונזיה עם הבעל השני של אמא שלו, ולאט לאט מראה את ההתבגרות שלו ואת בניית הזהות שלו כ"אדם שחור באמריקה" – סיפורים כמו איך הפך לשחקן כדורסל (כמה כושי מצידו) או איך הפך לחבר של השחור היחיד בבי"ס. הדיונים האלה במשבר הזהות שלו במהלך ההתבגרות הם מרתקים. מצד שני יש בהם משהו פשטני – לא ברור לי איך סיפורים קטנים כאלה ובעיות קטנות כאלה יכלו ליצור "זעם גדול" כזה כמו שחש כשהתבגר (לטס פייס איט, יחסית לשחור בשנות ה60הייתה לו אחלה אחלה של ילדות) שגרם לו לפנות לסמים וכו וכו'. יכול להיות שאובמה מפשט את הסיפור שלו כדי לפנות לכל בחור שחור שמרגיש קצת בלבול וזעם? זה מעצבן. אנחנו קוראים פה אוטוביוגרפיה, לא כתב הטפה לבלאק פאוור.

החלק השני של הספר נחמד, אבל פחות חזק – כאן אנחנו יכולים לראות בבירור את תחילת הדרך של אובמה כפוליטיקאי, ולמען האמת היא ההתחלה הכי מושלמת שיש (מסיבות מוסריות – פתאום רואים פוליטיקאי שאשכרה מתעסק בעזרה לאנשים) – אובמה מוצא ג'וב אלטרואיסטי להחריד. כאן גם מתחיל החלק הצדקני בסיפור: אחרי הקולג' הוא לא ממשיך לאוניברסיטה אלא מוצא עבודה אצל איזה יהודי מבוגר בשכונות עוני בשיקגו, ומתחיל בעבודה של עזרה לקהילה. בנסיון לפתור חלק מהבעיות של השחורים העניים וחסרי ההשכלה והזכויות החברתיות, בלי עזרה מהממסד (כך מתנהל הארגון עד שאובמה מגיע, כמובן), הוא מתעסק עם עיריות, אנשי ביטוח וראשי כנסיות וכו'. די מעניין, אבל נגרר.

כאן הגענו לחלק השלישי בספר – אני מתחילה לפהק – אחרי שאובמה מסיים את הלימודים הוא נוסע עם אחותו-מצד-אביו למסע שורשים באפריקה אחרי אביו הקנייתי, שדמותו מרחפת מעל כל הספר. תיאור האבא די מרתיע – אדם סופר אינטיליגנטי וסופר כריזמטי, שהפך מסלול הצלחה מטאורי בעולם האקדמי, העסקי והפוליטי לנפילה קולוסאלית שניסה להתכחש אליה רוב הזמן. רוב האנשים בספר חושבים ומדברים על האבא הזה (שמכונה "דה אולד מן" וכולם יודעים על מי מדובר), וכל אחד נפגע ממנו בצורה אחרת.בסופו של הספר הקורא המסכן כבר לא מסוגל להכיל יותר שמות אפריקאים מוזרים של דודים ובני דודים, שכל אחד מהם מספר סיפור על ברק אובמה האב. די. נשבר הזין. ככה אתה נגרר מעמוד לעמוד ומתפלל לסוף. (טיסתי מאוסטרליה הייתה בעיצומה).

ברק אובמה יודע לכתוב, זה בטוח. הוא יודע לכתוב דיאלוגים (שסביר להניח שרבים מהם מומצאים – מי יכול לזכור דיאלוג עם סבתא בגיל שלוש?), הוא יודע לתאר באלף מלים את כל מה שלא ניתן לתיאור והקורא יראה הכל מול עיניו. הוא יודע טכניקות ספרותיות שנועדו ליצור הזדהות והוא משתמש בכל אחת ואחת מהן. לכן ההתחברות שלי לספר הייתה די מיידית – ואני רואה את זה לחיוב ולשלילה, מין משהו שמייצג את הדואליות של אובמה (ובהשאלה של התרבות והאמנות הפופולרית ה"אמריקאית" במהותה), והיא הגבול הלא ברור שבין כנות ורצון אמיתי לרגש, ובין הדימויים הטבועים בנו שגרמו לנו להיות מתוכנתים לראות משהו (לדוגמא, דמעות של ילד, או שיט כזה)ולהגיב. הכתיבה של אובמה היא סנטימנטלית יחסית, סוחפת, רהוטה,מקצועית ודי מקסימה – מלים שאפשר להגיד גם על, להבדיל, דרמה רומנטית עשויה היטב מבית הוליווד. האם אני חושבת שזאת ההשוואה שמגיעה לספר של ברק אובמה? לא כל כך, אבל לצורך העניין.

כי זאת בדיוק הנקודה – נורא רוצים להאמין לאובמה, אבל זה קצת קשה – הוא כותב אנקדוטות מרגשות, סיפורים חמודים על ילדים ובני דודים וחברים לעבודה וצעירות שחורות בהריון – וקשה שלא להתחבר, אבל כאן בישראל אנחנו יודעים – החיים הם לא סרט של ספילברג. אולי מייק לי. איפה האמת שלו מתחבאת? אני לא שוכנעתי במאה אחוז שהיא פרושה לפניי ב"חלומות מאבי". הכל נקרא לי יותר מדי נכון, יותר מדי הגיוני, יותר מדי אוניברסלי. כאילו הוא מנסה לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר.

שזה בערך הדבר האחרון שאני רוצה למצוא בספר.

כשקראתי את הספר לראשונה, ב2009 , בתחילת עידן אובמה מלא-התקווה, כתבתי לעצמי כמה נקודות:

כמה הכתיבה הזו מקבילה לדמות אובמה בתור פוליטיקאי בתפקיד הכי חשוב בעולם? האם להאמין לאיש הנאה בחליפה המושלמת שהוא אשף ביחסי ציבור? והאם הוא יודע להבדיל בעצמו בין מה הוא מאמין ומה שהוא בוחר להציג? האם בעידן שגדל על הוליווד ואופרה וינפרי יש בכלל את הכלים לדעת מה הם חושבים באופן שלא קובע ע"י מניפולציות תקשורתיות? האם אנחנו באמת סובייקטים קונטקסטואליים בלבד, שחיים בתוך מערך קפיטליסטי שטני במיוחד?

אפילו במצב לחוץ כמו בחיסול בן לאדן, אובמה משכיל לשבת בצד ולתת את הכיסא הגדול למישהו אחר. אחח...

מה התשובה לשאלות האלה היום? אובמה הוא מפלצת יחסי ציבור או גיבור אמיתי? גם שנתיים וחצי אחרי הבחירות, הוא עדיין יודע איך להתנהג, איך לדבר, מה לעשות עם המשפחה ואיפה לאכול בליל הסדר. הוא אולי לא יודע איך לפתור את המשבר הכלכלי, או לנהל מלחמה בשלוש זירות במקביל. במציאות כמו במציאות, אין פתרונות קסם. שינויים לוקחים זמן, ונשיאותו של אובמה היא חלק מתהליך. צריך לזכור שלפני כמה שנים, התסריט של נשיא שחור היה דמיוני. הזמנים משתנים והשינויים זמניים. זה עד כדי כך פשוט.