שוב נפלה בידי ההזדמנות לשמוע קונצרט חינם. הקונצרטים האלה, ככל שמחירם יותר גבוה, כך יותר קל לקבל כרטיסים בחינם. תאמינו לי, אני הולכת לקונצרטים כבר שנים, ומעולם לא שילמתי אפילו על אחד. איך זה קורה? הסודות שמורים אצלי. או שבעצם, אולי מופעים של מוסיקה קלאסית כל כך לא פופולריים אצל צעירים, עד שכל מה שצריך זה להיות מתחת לגיל 60, והופ - פתאום מוצפים בכרטיסים.
גם לחזרה הגנרלית של "אאידה" במצדה הגעתי, בלי לשלם שקל, והבטתי בסקרנות סביבי. אם מדברים על גיל 60, זה בכלל לא היה הגיל הממוצע של הקהל ב"אאידה" במצדה. באופן קצת מפתיע, הקהל היה שונה לחלוטין מהקהל המוכר המשתעל והמכחכח שמגיע ערב-ערב לפילהרמונית. בקהל במצדה נראו מחשופים שזופים והחלקות מחומצנות לרוב, וגם מקומם של סנדלי שורש וזקנים מדובללים לא נפקד. מיהו הקהל של אאידה? לאלוהי הכרטיסים הפתרונים.
להפקה הקודמת של האופרה הישראלית במצדה, "נבוקו" שעלתה שנה שעברה, לא הגעתי. השנה הגענו בהסעות מרידינג בת"א, ותוך נסיעונת קצרה של שלוש וחצי שעות (כולל עצירה בארומה) היינו במצדה. אין ספק שהמתחם שבנו שם מאוד מרשים. ידידי ע' אפילו נשבע שאת ביתו העתידי הוא הולך לעצב בסגנון המצרי הקליאופטרי שאיחד את שלל המבנים החמודים, בין אם זה היה דוכן פרוזן יוגורט או הבמה הגדולה עם ארבעת פסלי הספינקס הענקיים בשני צדדיה. נשמע קיטשי? בהחלט. דבר לא חסר - ריצוף אבן בסגנון פירמידות, עמודי אבן בצידי השבילים, ותחריטים שהיו אמורים להיראות כמו הירוגליפים. לרגעים נחרדנו שמא גם הסדרנים ילבשו פאות ושמלות מצריות מוזהבות (האחרונות הופיעו רק מאוחר יותר בכמות עצומה אצל הניצבים והרקדנים).
רק חמש שעות חלפו מהרגע שיצאנו מתל אביב, והנה התחילה האופרה. היא הייתה אמורה להתחיל ב8 וחצי, אבל רק ב9 התחילו כל 7600 האנשים בקהל (כך על פי השלט בכניסה למתחם) לתפוס את מקומותיהם. ע' ואני ישבנו במקומותינו והתעלפנו מחום במשך שעה וחצי, אבל עדיין היינו נרגשים. אאידה היא אחת מהאופרות המפורסמות ביותר של ורדי, ואני הייתי בחיי רק בשתי אופרות, ושתיהן בביצועים תזמורתיים בהיכל התרבות ללא תפאורה ותלבושות.
למה התרגשנו? כי יש משהו מקסים באופרה. נכון, זו אמנות כל כך לא רלוונטית, שהיא גורמת לתאטרון להיראות כמו סרט בתלת מימד ממוחשב. אבל דווקא באי-רלוונטיות שלה יש משהו נצחי. נדמה לי כי מאז ומתמיד היה בה מימד מגוחך, ואף פעם לא נלקחה לגמרי ברצינות. אפילו ה"אופרה סריה" הרצינית והטראגית של סוף המאה ה18 תמיד הייתה סופר-טראגית, סופר-מלודרמטית ולגמרי אובר-דה-טופ. בסך הכל מדובר בזמרים וזמרות שמנים עומדים בתלבושות ענקיות על במה וצווחים את אהבותיהם העזות ומייללים על מר גורלם.
 |
| נכון, התמונה מויקיפדיה ולא ממצדה. אבל מה לעשות, לא צילמתי |
אז מה הסיפור ב"אאידה"?
כמובן שהעלילה כוללת את שני המרכיבים ההכרחיים: משולש אהבה דרמטי, ומלחמה אלימה בין שני עמים. חשיבותם של אלה לא תסולא בפז, ושום טלנובלה - אופס, אופרה - לא תהיה שלמה בלעדיהם.
"אאידה" מספרת את סיפורם של אאידה, המשרתת האתיופית של בת פרעה במצרים, ורדמס, מפקד הצבא המצרי. מצרים ואתיופיה נכנסות למלחמה זו בזו, ומצרים מנצחת. מה הבעיה? אאידה היא למעשה נסיכת אתיופיה, בתו של מלך אתיופיה, אבל זהותה סודית ואסור לגלותה. איכשהו, היא מצליחה להסתובב כמעט כל האופרה תחת הזהות הבדויה הזו, אפילו שהיא צועקת כל הזמן על קיומה של זהות נסיכותית זו.
רדמס אמור בעצם להתחתן עם אמנריס, בת פרעה והבוסית של אאידה, אבל הוא למעשה אוהב את אאידה. משולש האהבה בין שניהם תופס תאוצה לאורך האופרה, עם הסוף הטראגי הבלתי נמנע.
בינתיים קורים המון דברים: מתפללים לאלים בבית המקדש, יש סצינות מלחמה ונצחון, אמונסרו, אביה של אאידה, נופל בשבי, רדמס מועלה למשפט על בגידה, וכו' וכו'.
מה לא הביאו להפקה הזו? היו גמלים ובדואים שרכבו עליהם. הייתה תפאורה שהפכה את הבמה ואת הר המצדה לנהר הנילוס הזורם. הייתה להקה ענקית של רקדנים גברים לובשי שמלות שחורות. היו עמודים שהתרוממו משום מקום, פסלים מצרים ענקיים ומצעדי נצחון. התפאורה והתלבושות היו מעלפות. המראה החיצוני היה נפלא.
יהואש הירשברג כתב על האופרה בתוכניה:
מרכיב ייחודי לאאידה מבין האופרות של ורדי הוא האוריינטליזם. הליברית לאאידה חוברה בהשראת מחקרו הארכיאולוגי של האגיפטולוג הצרפתי הנערץ, אוגוסט מארייט, שנסך קסם על אמנים וסופרים אירופאיים, ביניהם מחבר הליברית של אאידה, דה לוקל, שהיה ידיד קרוב של מארייט. עם זאת, האוריינטליזם באאידה איננו מתגלה כלל בדמויות הראשיות, אולם הוא צובע אחדות מתמונות המקהלה, במיוחד את המקהלה הראשונה של הכוהנות, ואת התזמור העדין של הפרלוד המקדים את האופרה ושל תמונת הנילוס בפתח המערכה השלישית. |
למה מתכוון הירשברג כשהוא כותב "אוריינטליזם"? האם הוא מתכוון ל"אוריינטליות" כרפרנס מוזיקלי, או לאוריינטליזם כ"חקר המזרח", או ל"אוריינטליזם" שאותו ביקר אדוארד סעיד בספרו בשם זה מ1978?
אין ספק שהאוריינט באופרה הזו מודגש, לפחות בהפקה הנוכחית המדברית. כאמור, לא נפקד מקומה של שום קלישאה מזרחית, לפחות בעיצוב הוויזואלי של היצירה.
מבחינת העיצוב המוזיקלי, הירשברג בוודאי צודק, כשהוא מוצא אלמנטים מוזיקליים שמזכירים לו את האוריינט - צבעים "מזרחיים".
אם כן, יש ייצוג ל"אוריינטלי" גם בתחום הויזואלי וגם במוזיקלי. אבל מה עם מבחינה תמטית?
אדוארד סעיד בחן את האופן שבו המערב הקולוניאליסטי יוצר את המזרח, מעניק לו דמויות ומעצב אותו כ"אחר" שלו. על פי סעיד, המערב בכלל לא יודע מהו המזרח באמת, אלא מדמיין אותו כרצונו וזורק עליו את כל התכונות שהוא מסרב לקבל בעצמו.
אאידה, שנכתבה על ידי ז'וספה ורדי ב1871 (להזמנת בית האופרה של קהיר, אגב), בטח לא אמורה להתאים לפרופיל הפוליטיקלי-קורקטי של ימינו. לכאורה, היא אמורה להתאים לפרופיל שמשרטט סעיד של ייצוג המזרחי במערב, כמו שאר הטקסטים שהוא בוחן. אבל האם אאידה באמת "אוריינטליסטית" במובן הרע של המילה? לדעתי, הליברטו של אאידה לא מציג שום ייצוג ספציפי של האוריינט. את אותו טקסט אפשר היה לשים בפיהן של דמויות מכל מקום אחר בעולם, ללא כל שינוי. סיפור האהבה הוא אוניברסלי לחלוטין. את המלחמה של המצרים באתיופים היה אפשר להחליף במלחמה בין מדינות אירופאיות בקלות. את כוהני הדת אפשר היה להחליף באנשי הכנסייה (ואכן ורדי משתמש בהם כדי להעביר ביקורת על הכנסייה). יכול להיות טקסט יותר פלורליסטי וטולרנטי מזה? כל הכבוד לוורדי.
אבל מה עם המוזיקה?
שיהיה ברור, באופרה אני לא מבינה כלום. אבל אני חושבת שאני יכולה לספק רשמים למאזין ההדיוט, ולחובב המוזיקה קלאסית הממוצע. לא תשמעו ממני תובנות על ביצוע זה מול אחר, אבל כן אני יכולה לומר איזה סולן היה מוצלח יותר מהאחר ומי אמין יותר כשחקן.
ֿבשורה התחתונה:
לא שהתאכזבתי, להפך, אבל היה יכול להיות טוב יותר.
אני מניחה שיש משמעות לעובדה שהייתי בחזרה הגנרלית (שגם לה נמכרו כרטיסים, כאל כל הפקה, והאולם היה מפוצץ), ולא בהצגת הבכורה. דניאל אורן, המנצח הישראלי המפורסם, היה מודע לעובדה הזו ללא ספק. להצגת הבכורה הוא בטח לא יבוא בטי-שרט שחורה. מה קרה לחליפות הפראק? חשבתי שממשיכים לייצר אותן רק בשביל המנצחים.
בכל מקרה, אורן הוא מנצח ידוע ונחשב, במיוחד בתחום האופרה האיטלקית. כמסתבר, הוא גם המנהל האמנותי של בית האופרה ע"ש ורדי בסלרנו. הוא היה לגמרי בעניינים, והתזמורת נשמעה טוב. רק חבל שמדי פעם היינו צריכים לשמוע נביחות כמו "דולצ'ה! דולצ'ה!" שהצליחו איכשהו להגיע לאוזניו של כל הקהל. היו גם לא מעט רגעים מביכים שבהם עצר אורן את המוסיקה לגמרי והורה להרכב להתחיל מחדש (2 לפני הסוסטנוטו!). רגע משפיל במיוחד היה כשאמר המנצח הדגול בקול רם: "על מה אתם מסתכלים? מנצ'סטר? ברצלונה? מה? על מה יש לכם להסתכל?", לנגנים המסכנים מצד שמאל. נדמה לי שמול קהל של כמעט 8000 איש, זה לא ממש לעניין להעיר כאלה דברים בקול רם. אורן היה קפריזי, בוטה, קצת מפחיד, בוודאי לא נראה כמו האיש הכי עדין בעולם, אבל את עבודתו הוא יודע היטב.
פרט לתזמורת המוצלחת, שהעבירה מצוין את הרגשות שאמורים היו לעבור בכל אחת ואחת מהתמונות, גם הסולנים היו נהדרים והכוריאוגרפיה הייתי מקסימה. במיוחד ראויה לציון המערכה הראשונה עם הדואטים והטריאטים הראשונים, והמערכה השלישית הדרמטית והתככנית. האריה האחרונה של אמנריס (המצו-סופרנית ההונגריה אילדיקו קומלושי) הייתה ממש מעולה, כמעט האמנתי לה. הסולנים הגברים פחות הרשימו אותי, אבל מלך אתיופיה בתפקיד משני היה מלא פאתוס ונבחני כראוי ( הבריטון אלברטו גזאלה האיטלקי).
המקהלה (מקהלת האופרה הישראלית) בניצוחו של ישי שטקלר הייתה אכזבת הערב - אין ספק שזו החולייה החלשה באופרה. המקהלה הייתה אנמית להחריד, עם דינמיקה מינימלית ופורטה עלוב וחסר השראה. במיוחד הקולות הגבוהים הנשיים היו חסרי נוכחות. חבל חבל חבל, כי מקהלה חזקה הייתה יכולה לשדרג את האופרה לחוויה מרשימה בהרבה.
ואאידה? אחח, אאידה.
מי שגילמה את תפקיד אאידה בהופעה שאני נכחתי בה, הייתה הסופרנית הסינית הוי הה (רגע של פוסטמודרניזם: אאידה אמורה להיות אתיופית).
התוכניה של האופרה מספרת לנו שהוי הה "מופיעה בקביעות בבתי אופרה מובילים בעולם" וכו', אבל זה מה שתמיד כותבים על כל המוזיקאים שבאים להופיע. חוץ מזה לא כתוב עליה הרבה. מי שמגיע לאופרה הישראלית יכול לזכור אותה מההפקה של "טוסקה".
אין ספק שהיא הייתה הזמרת הכי מדהימה במופע. היא הייתה אמינה, חזקה, מרגשת, כנה, מורכבת, מיוחדת. היא לחלוטין השאירה את כולם מאחור, ולא רק כי היא לבשה שמלה שחורה וכל המצרים לבשו לבן (אחח, התחכום שבעיצוב התלבושות). להוי הה יש את הפיאנו הכי יפה ששמעתי אצל זמרת ככל שאני יכולה לזכור. יש לה יכולות דינמיקה מטורפות, ואינספור צבעים בקול, בעיקר כהים וקודרים, אבל גם בהירים וקלים. ממש ממש נהדרת.
בעצם ההצגה הסתיימה רק ב1 בלילה, אבל אני בכלל לא שמתי לב. ההפקה זרמה, הבימוי היה מקסים, האקשן על הבמה היה אמין, ופשוט ישבתי מרותקת מההתחלה ועד הסוף. אם לא הייתה הפסקה מתישה של עשרים דקות באמצע, הייתי יכולה להגיד שהזמן עבר בטיל.
אז לבוא לאאידה?
למה לא?
כי זה לוקח המון שעות - יצאנו מתל אביב ב4 וחצי אחה"צ והגענו חזרה כמעט ב4 בבוקר.
כי זה יקר - אני לא יודעת כמה עולה, אבל לא מעט.
בגלל המקהלה המאכזבת.
למה כן?
כי החוויה ייחודית וחד פעמית.
כי התזמורת והסולנים מעולים, התפאורה מדהימה וההפקה מושקעת בטירוף.
כי הנוף מדהים ואפשר להישאר לישון בים המלח ולעשות מזה סופשבוע מהמם.
כי המחירים צונחים ואפשר להשיג אחלה דיל.
כי תוכלו להגיד שהייתם באופרה.
בקיצור, תענוג! רוצו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה