טום וולף - גבר במלואו

ֿTom Wolfe – A Man In Full

מודן הוצאה לאור, 2003
תרגום: אורי בלסם

על הסופר לא ידעתי הרבה כשלקחתי את הספר. בוויקיפדיה כתוב שהוא עיתונאי וסופר, נחשב מראשוני הניו ג'ורנליזם, ועוסק הרבה בטכניקות ספרותיות בכתיבה עיתונאית. הספר הזה יצא אחרי ספרו המדובר מאוד, "מדורת ההבלים" (והיה גם סרט עם ברוס ויליס).

מבחינה עלילתית הספר מלהטט בין סיפוריהן של שתי דמויות עיקריות, והרבה מאוד דמויות משנה, חלקן מקבלות מקום מרכזי מאוד וחלקן פחות. שתי הדמויות העיקריות נעות בקווים שונים מאוד זה מזה, ועתידים להיפגש בשלב מתקדם בסיפור. הדמות הראשונה היא של יזם נדל"ן אמריקאי עשיר-כקורח מאטלנטה, ג'ורג'יה, בשם צ'רלי קרוקר, ואנחנו פוגשים אותו בנקודת מפנה בחייו – הוא בן שישים, ובדרך לאבד את כל רכושו ועסקיו עקב חובות כבדים. רוב עלילת הספר מתרכזת בכשלון הזה, שכורך בתוכו המון גורמים שלכולם עניין (ואינטרס) לשנות את השתלשלות העניינים – פקידי הבנקים שהעניקו לו את ההלוואות, עורכי דין ומנהלי חשבונות, אשתו שגילה מחצית מגילו, ה"חברים" שלו מהאלפיון העליון, פוליטיקאים - וגם במובנו הסמלי של הכשלון והשפעתו הפסיכולוגית על מעשינו ותגובותינו. עלילת הספר מזמנת לו דילמה מוסרית, שהמפלה החומרית הופכת אותה לכמעט בלתי אפשרית לפתרון ומהווה את המטאפורה המרכזית ברומן לקונפליקטים של החיים.

הדמות השנייה בסיפור היא של בחור קליפורני ששמו קונרד הנסלי, והוא לכאורה אנטיתזה מוחלטת לקרוקר - צעיר יפה-תואר, שכל עתידו לפניו, ישר ונקי-כפיים, צנוע וענו, מחויב להפליא לאשתו הצעירה ולילדיהם הקטנים - ומצד שני עני מאוד, עובד כפועל פשוט במחסני מזון קפוא (שהיא בבעלותו של צ'רלי קרוקר). למרות יושרו של הנסלי, החיים מזמנים לו משברים ומבחנים קשים לא פחות משל קרוקר, והוא עובר תהליך שמגיע למקומות לא צפויים.

מלבד שניהם הספר מדבר גם מפיותיהם של רימונד פיפגאס (פקיד ההלוואות בבנק) שמנסה להתעשר על חשבון קרוקר, מרתה קרוקר (האישה לשעבר שננטשה לטובת צעירה יפהפייה), רוג'ר וייט (עורך דין שחור שמציב בפני קרוקר דילמה קשה), וסלי דובס ג'ורדן (ראש העיר השחור של אטלנטה). דמויותיהם האנושיות והמורכבות, שכל אחת מהן יכלה בקלות להיות בסיס לספר שלם, מעשירות את הסיפור, ומאפשרות לו להיות מראה של העיר אנלנטה, על פעריה הגזעיים והחברתיים.

למרות אורכו של הספר, העלילה יחסית מצומצמת בזמן ומתרכזת בחודשים ספורים שבהם מתרחשים האירועים הכוללים את מפלתו של צ'רלי קרוקר והתהליך אותו הוא עובר.

הפירוש המתבקש והראשוני של הספר הוא לראותו כעוסק בגבריות על צורותיה, בעיקר אמריקאית. כל דמות בספר ממש צועקת "אני מייצגת פן שונה של גבריות!" – צ'רלי הגבר המאצ'ו, זה שמאמין ש"מנהיג אמיתי לא מסביר או מתרץ את התנהגותו", הקפיטליסט העשיר שרוצה עוד-ועוד רכוש ועוצמה, האדון באחוזת המטעים הדרומית, כוכב הפוטבול לשעבר, הגבר שלא יכול היה להסתפק באשתו המבוגרת ועזב אותה לטובת יפהפייה בת עשרים ושמונה, הגבר השוביניסט, שמזלזל באמנות, בהומואים, בכל מה שהוא לא מספיק קשוח – צ'רלי קרוקר מייצג את הגבריות האולטימטיבית כפי שהיא מתבטאת במיטב הסטריאוטיפים, והוא מוצג בספר כגבריות מיושנת, מתפוררת (וכל ארצות-הברית עצמה, אם תרצו), נאחזת בקש במציאות של ימינו. גם העיסוק של צ'רלי בדמותו ובאגו הגברי שלו היא בלתי פוסקת, ומראה גם איך כל כך הרבה מהתכונות האלה הן למעשה מראית-עין בלבד.

ייצוג נוסף של גבריות מהווה פיפגאס – הפן החלש והנשלט של הגבריות. פיפגאס היה הבטחה גדולה בצעירותו, אך הוא בחר בדרך הבטוחה והלא-מסתכנת, ולכן מוצג ככשלון (בראייה האמריקאית של הצלחה כהון כלכלי והתקדמות בעבודה), ביחסיו עם נשים הוא תמיד בעמדה החלשה יותר, ואפילו במראה הוא יפה, אבל בצורה רכה מסויימת. התהליך שעובר פיפגאס הוא מן התעצמות גברית, שעיקרה גילוי אומץ לקחת סיכונים, ללכת בעקבות היצר והתחושה (האימפולסיביות מתוארת משום מה בספר כמין תכונה גברית אך חשובה, גם עסקי הנדל"ן של קרוקר מתוארים כהצלחה על בסיס תחושות בטן ואינטואיציות לא מבוססות, שהן חשובות וראויות לכבוד יותר מכל שיקול הגיוני), שגורם לו התעלות רוח ועוצמה. 

הגבריות שמייצג רוג'ר וייט היא מעודנת ומורכבת יותר. לדעתי דמותו קיימת בעיקר לשם ההתעסקות של הספר בפן הפוליטי והחברתי, ופחות מודגשת ההתעסקות שלו בגבריות שלו-עצמו. מלבד זאת אני סבורה שהדמות נוצרה מסוג של כיסוי-תחת ספרותי, מעין דמות פוליטיקלי-קורקטית של גבר שמייצג גם את השחור (רוג'ר מסרב להשתמש במונח "אפרו אמריקאי") וגם את ה"גבר החדש", ששונה בתכלית-השינוי מצ'רלי המיושן. רוג'ר הוא עורך דין בחברה שמעסיקה אותו בעיקר כי הוא שחור וזה טוב להם לדימוי, יחסית צעיר ויחסית עשיר. הוא למעשה חנון מדי ולא מספיק "שחור", אבל אין לו מאפיינים "גבריים" קיצוניים לכאן או לכאן". 

גברי, אה?

אז מה בעצם מנסה וולף להגיד על גבריות? האם הגבריות המאצ'ואית השוביניסטית שוקעת ומפנה את מקומה לגבריות רכרוכית וחסרת עמוד שדרה? ואיך בכלל מתייחס הסופר לגבריות החדשה הזאת? יש לזה ביטוי מובהק מאוד בדמותו של בנו הצעיר של צ'רלי – הוא רך, עדין, שקט, לא מתעסק בספורט או בציד, ובעיני אביו הוא ילד-שמנת שלא ספג חינוך לגבריות הנכונה. האם בכך מייצג הסופר את דעתו האמיתית? לכאורה לא, כי בסופו של דבר דעותיו של צ'רלי הן אכן מיושנות וגזעניות, אבל למעשה הקורא יכול לחוש בסימפטיה ובנימה הנוסטלגית לאפיונים המסורתיים הללו.

לכל הייצוגים האלה אפשר גם להוסיף את מהלך העלילה של הספר – שבו העושר והעוצמה הבלתי-נתפשים הולכים ואובדים, והשמירה עליהם יכולה להיות מושגת רק באמצעים לא מוסריים. האמירה הבנאלית ביותר של הספר בנושא הגבריות נכנסת ברובד הזה – הגבריות האמריקאית כהגשמת החלום הקפיטליסטי החומרני בקיצוניותו. האם להיות גבר היום באמריקה זה להיות עשיר? מן הסתם כן. אבל עלילת הספר היא שלמעשה מציגה את האמירה - האם האובדן החומרני מסמל את הרקיבות המוסרית שמגיעה עם הקפיטליזם וסופה לאבדון? שוב, אמירה בנאלית וחבוטה למדי.

בסופו של דבר, מגיעה "דת" חדשה שסוחפת את גיבורי הספר ומשנה את התמונה לכאורה – אבל אז בפרק האחרון מטיל הסופר פצצה חדשה בהציגו את כל התהליך הזה כנלעג. אז מהי עמדתו האמיתית של הסופר? דומה שהוא נמנע מלהציגה בבהירות.

כך שמבחינתי, לסיכום, אין לספר אמירה מעניינת והוא למעשה אינו נוקט עמדה נחרצת בנושא המרכזי בו הוא עוסק.


 הספר עוסק גם ברבדים נוספים אך לדעתי אינו מטפל בהם ביסודיות או בצורה מעמיקה מספיק בשביל להוות נדבך מרכזי. כך עוסק הספר בסוגיית הגזענות כיום באמריקה, במיוחד במדינות הדרום (אך עם מראה מול מדינות הצפון "הנאורות"), מה מקומה בתוך המדיניות הפוליטית, ואיך היא מתבטאת במעמדות החברתיים השונים. הדילמה המרכזית של הדמויות עוסקת בשני סמלים ומאבקם – דמות אחת של ספורטאי שחור מאחת המכללות באנטלטה, מגיע מהמעמד הנמוך ביותר והעני ביותר, ודמות הנערה הלבנה ממשפחה טובה, עשירה ומכובדת בעיר. הפעולות סביב המאבק ביניהם מבהירות בצורה מרתקת את הקרע שקיים במלוא עצמתו בין הגזעים בעיר האמריקאית, במיוחד בדרום, ואת אינסוף הדרכים הציניות שבהן מנסים לגשר עליו, כמעט כולן דרך התקשורת ולא במציאות האמיתית. כי בימינו, כל המדיניות הפוליטית מתרחשת מול מסכי הטלוויזיה ולא ברחובות עצמם. 

דמותו של עורך הדין השחור, רוג'ר וייט, שכינויו הוא רוג'ר הלבן-מדי, מייצג את המאבק הזה בדמותו – הוא "שחור" שמתנהג כמו "לבן", עורך דין (שזהו מקצוע מכובד ובורגני), שאחד המאפיינים העיקריים שלו בספר היא ההקפדה המוגזמת שלו על לבושו המיוחט, המתואר כל פעם בדקדקנות, ואורח המחשבה שלו שמוגדר כבעצם "לבן" מבחינת משמעותו החברתית. רוג'ר אכול למעשה רגשות אשמה על אופיו והתנהגותו, וכשהוא בא במגע עם שחורים הוא חש את הצורך להוכיח להם שהוא בעצם כן מספיק "שחור" – ומראה עד כמה ההנצחה החברתית של הסטריאוטיפים היא עמוקה ומגיעה לכל השכבות. השחורים המבוססים והמשכילים מתייחסים באירוניה לסטריאוטיפים, אבל ממשיכים להיצמד להם, אולי מתוך פחד להיות מוקעים מהחברה השחורה, או באמת מזהותם כשחורים. רוג'ר עצמו נגעל מצד אחד מדמותו של הספורטאי השחור, אבל האם הוא בעצמו משפר את תדמיתם של השחורים או רק מנסה להידמות ללבנים העשירים? בעיר כמו שאנלנטה מוצגת בספר, אפילו שראש העיר הוא שחור ורוב התושבים שחורים, עדיין הכוח הפוליטי, הכלכלי והחברתי שלהם נמוך. הפחד ממהומות בין-גזעיות מוצג כריאלי ולגיטימי מאוד גם בימינו, בדומה לרצח מרטין לותר קינג והמהומות סביב רודני קינג. גם בסיטואציית בית-הכלא המתוארת בספר, כמובן שרוב הכלואים הם שחורים או היספנים.

גם (ובעיקר) בנושא זה אין לספר אמירה משמעותית, ואולי בעצם אני מייחסת לו יותר מדי חשיבות והוא בעצם חלק מהמרקם הכללי שיוצר המחבר, ובו אין מקום בארצות הברית שהגזע לא תופס בו חשיבות מרכזית.



לדעתי, עצם היותו של הספר רחב יריעה (כמעט 700 עמודים) גורמת לו להיות יצירה קצת יותר משמעותית, כי אחרת הוא היה יכול להיקרא כעוד רומן אמריקאי במשקל נוצה. אם הספר היה קצר ומתומצת בהרבה (מה שהיה אפשרי בהחלט מבחינה עלילתית), הוא היה מאבד מכוחו ומתנופתו. אני רוצה להדגיש כי (לטעמי ולפי דעתי האישית בלבד) לא מדובר ביצירת ספרות ואמנות גבוהה, ולמעשה זהו ספר שהוא בידור, חומר רב מכר קלאסי. אין בו אמירה חדשה או מורכבת, אין בו עומק אינטלקטואלי אמיתי. א-ב-ל הסתפקות בהגדרה זו תעשה לספר עוול, כי בהחלט יש בו יותר מזה. כי כוחו וייחודו של וולף על פני סופרים אחרים היא המיקרוסקופיות הזאת שבה היא מתמקד באירועים קצרי מועד – וולף הוא מה שנקרא אמן בפרטים הקטנים, יכול לתאר אירוע של מספר דקות על פני עמודים שלמים, ולתאר כל בדל מחשבה שעובר לגיבורים בראש, כל תנועה וכל מבט, בצורה שכל אחד מהפרטים יהיה בעל משמעות, מרתק, ומובן לקורא מבחינת המניעים.

וולף מסתבר גם כאמן שמסוגל לתאר פרק זמן קצר בתנופה מדהימה – כמו הפרק שבו קונרד הנסלי מנסה להציל את מכוניתו לאחר שנגררה בידי העירייה, בזמן שכספו הולך ונגמר, והוא נמצא במרוץ נגד השעון על מנת להגיע למוסך הגרירה לפני השעה בה ידרשו ממנו קנס נוסף. נשמע די בנאלי ומשעמם – אבל את הפרק הזה תקראו בנשימה עצורה, תחיו את התסכול של קונרד המרושש ואת האימה שהוא מרגיש, ותתפללו שהוא יצליח במשימתו.

פרט ליכולת הזאת, הפרטים הקטנים שביניהם מלהטט הסיפור מורכבים לתמונה שלמה ומסועפת, ממש כאילו נכנס הקורא לעולם חדש ושלם, תמונה ענקית שמולה תוכל להציב את המצלמה מול כל נקודה, ויתגלה לך נדבך נוסף ואמיתי.



בסך הכל הספר הוא מהנה וקריא מאוד, ויכול להעביר לכם סוף שבוע (ואולי כמה) בקלות. למשועממים (אפילו מאוד). תהנו.